דרשה על 'הדרשה' של חיים הזז

(פרשנות חסידית צייטלינית שלי שלי כנגד דברים שכתב הפרשן החילוני בארי צימרמן, באתר ארץ אחרת) 

ב'דרשה' העברית מדוברת בשלושה מבטאים-תפקידים שונים. המספר דובר חז"לית נינוחה ורווית תיאורים. ראש ההגנה קוצב את פקודותיו בצברית בוטה וקצרת סבלנות. יודקה, מסתבך בדיבור שאופי טעיותיו מסגיר את מוצאו הרוסי (כשל הזז עצמו). בהמשך דרשתו יודקה חוצב להבות בשפה צחה וברורה ונמלצת, הגוברת על טעויות העולה. ההזדהות העמוקה עם הדברים משחררת את סגור שפתיו, כמו נבואה המתדברת מתוך גרונו. אפשר המתדבר הוא הזז עצמו המביע את דעתו בגילוי לב כזה שאינו מאפשרת דמות המגמגם מרוסיה.

קריאה ראשונית מציגה את ההתנגדות לפסאודו היסטוריה היהודית הפאסיבית: מעגל הייסורים האינסופי של גזירות, עלילות, פרעות, קידוש השם וציפייה למשיח. המעגל מקובל באהבה על היהודים, אך לא על הילדים המבכרים רומנים היסטוריים לועזיים. יודקה מציג משרטט את הפרופיל של היהודי החדש, הציוני, האנטיתזה המוחלטת ליהודי הגלותי. "כובשים וגיבורים, שליטים ואדוני כל המעשים" ולא "ציבור של דווים וסחופים".
קריאה ביקורתית מציגה תמונה מורכבת יותר.

בשם 'יודקה' מובן של 'יהודי' יידישאי וגם אחד מהחברה. נאומו מבקר חריפות את העמדה התורנית אך נקרא 'דרשה'. חורג משתיקתו הכפויה עליו מחמת אופיו, גורלו כעולה ועיסוקו כשומר הוא מוסר הודעה לוועדה. זו כנראה מזכירות של קיבוץ מתהווה או פורום ביטחון סודי שידוע 'לצנועים'. אולם אין זו הודעה אלא נאום יורק אש. מתוכן דבריו נראה כי מאזינים אינם הנמענים המתאימים לו אלא בני הישוב הישן.

יודקה למעשה נקרע בין היהודי לציוני והוא דורש ממאזניו, הציונים, להיקרע בשאלה זו. כ"מבקר מבפנים" נמלטים מפיו תיאורי חיבה עזה לאידיאל המיסטי של הגלות. "היא קדושה, אהובה, אינטימית, קרובה כל כך ללב" אלו דימויים המתאימים לשכינה ומוסבים לפסיכולוגיה ה'לילית' המעוררת אסוציאציה לשדה המינית הפתיינית. השכינה היא אפוא לילית וסודה נגלה לו בשמירות ליליות, בהם העולם כולו מתעורר באופן אחר ורווי אלוהות. היפוך האידיאלים "הצער אידיאלי מהאושר... החלום מהמציאות... האמונה מהשכל הישר וכך עד סוף כל ההפכים" נושא איכות מיסטית ופואטית ידועה.

הסיפור נקטע לפני שיודקה אמר את עיקר ההודעה, כדי שיענה לשאלה זו כל קורא בכוחות עצמו.

חירות ישנה חדשה, או מה עושה ההיסטוריה ליצירתיות

רק אחרי שתודעת היחידות הגאה מתערערת מכיר יהודי בן זמננו כי יהדותו קובעת את זהותו האישית, ובה בשעה זו הוא נעשה בודד. כיצד מתרחש השינוי? זו שאלה שכל אחד משיב עליה בסיפור משלו. [...] זאת מכל מקום אפשר לומר בוודאות כי השינוי גמל על פי רוב בתקופה שבה נעשה אב לילדים שיצאו מגיל ינקות, והוא עומד בפני התפקיד המוטל עליו לחנכם לאנשים. אם הוא מקבל עליו את התפקיד הזה ברצינות הוא יודע ענייניה של חובה ראשונית שאיננה נובעת מזכות אלא קודמת לזכות, ואז הוא משיג כי כשם שאין חייו מסתיימים בו אלא נמשכים בילדיו, גם הוא איננו מתחיל מעצמו אלא ממשיך מה שקיבל מאבותיו. ועוד: שאין הוא יכול להמשיך עצמו בילדיו בלי שימשיך הוא את חיי אבותיו. [...] באותה שעה שואל, איפוא, אדם את עצמו – מי אני כבן לאבותי ומה יש לי ליתן כאב לילדי? וכבר יצא מראיית עצמו בספירה הסגורה של עולמו האישי הוא יודע עכשיו שהניתוק ממשפחה ומעם, מתרבות ומההיסטוריה שולל ממנו חירות אמיתית, יכולת יצירה וערך עצמי. [...] כי יכולת יצירה ניזונה ניזונה ממלאות תרבותית שאדם מקבלה וממשיכה על פי דרכו, וכי ערך עצמי מקורו ביצירה שמקורה חירות.[1]

שבייד פותח את ספרו בווידוי אישי שמיטלטל בסערה של שתי רוחות סותרות. מזה רוח ההיסטוריה, המתגלמת במצב עניינים נתון. מתגבשת בהקשר גזעי, לאומי ומשפחתי נתון וכפוי. היא לופתת את האדם ודורשת בעוצמה רבה נאמנות ומחויבות. כנגדה מתקוממת רוח של יחידיות ויצירתיות שדורשת לעצמה אוטוריטה מוחלטת וחפש גמור. חוליה שאינה מסכימה להתחרז באופן אחיד בשרשרת הדורות. הויה שמבקשת לראות בעצמה מקור שלם וראשוני.

השינוי המכריע בהיסטוריה האישית, מתחולל ביום בו אדם הופך להורה. עם הרך הנולד נולד גם ההורה מחדש. מחולל בקרבו שינוי עמוק בתפיסת ה'אני' אותה מתאר שבייד. הילדים משייכים את ההורה אותם בעל כורחו לקבוצת ההורים ומבליטים בפניו את כפיפותו לרוח התרבותית ממנה הגיע. כשהוא נכנע להדחה הזו ומודה שהוא רואה בילידיו המשך שלו הוא מסכים לקבל למפרע את עצמו כבן לאבותיו וכהמשך שלהם. ההצטרפות הרצונית, המוסכמת, לעבר מצרפת גם את רצון החירות עצמו. מעתה הוא לא רואה בתרבות עוין ואויב אלא מלאות של חומר יצירתי שמזמין פיתוח והמשך חירותי. השיוך התרבותי יוצר חירות מחודשת, עתיקה ועמוסת צבעים ולא חדשה וריקת גוון.

---

[1] אליעזר שבייד, היהודי הבודד והיהדות, פרק א עמ' 17, הוצאת עם עובד 1974.