חירות ישנה חדשה, או מה עושה ההיסטוריה ליצירתיות

רק אחרי שתודעת היחידות הגאה מתערערת מכיר יהודי בן זמננו כי יהדותו קובעת את זהותו האישית, ובה בשעה זו הוא נעשה בודד. כיצד מתרחש השינוי? זו שאלה שכל אחד משיב עליה בסיפור משלו. [...] זאת מכל מקום אפשר לומר בוודאות כי השינוי גמל על פי רוב בתקופה שבה נעשה אב לילדים שיצאו מגיל ינקות, והוא עומד בפני התפקיד המוטל עליו לחנכם לאנשים. אם הוא מקבל עליו את התפקיד הזה ברצינות הוא יודע ענייניה של חובה ראשונית שאיננה נובעת מזכות אלא קודמת לזכות, ואז הוא משיג כי כשם שאין חייו מסתיימים בו אלא נמשכים בילדיו, גם הוא איננו מתחיל מעצמו אלא ממשיך מה שקיבל מאבותיו. ועוד: שאין הוא יכול להמשיך עצמו בילדיו בלי שימשיך הוא את חיי אבותיו. [...] באותה שעה שואל, איפוא, אדם את עצמו – מי אני כבן לאבותי ומה יש לי ליתן כאב לילדי? וכבר יצא מראיית עצמו בספירה הסגורה של עולמו האישי הוא יודע עכשיו שהניתוק ממשפחה ומעם, מתרבות ומההיסטוריה שולל ממנו חירות אמיתית, יכולת יצירה וערך עצמי. [...] כי יכולת יצירה ניזונה ניזונה ממלאות תרבותית שאדם מקבלה וממשיכה על פי דרכו, וכי ערך עצמי מקורו ביצירה שמקורה חירות.[1]

שבייד פותח את ספרו בווידוי אישי שמיטלטל בסערה של שתי רוחות סותרות. מזה רוח ההיסטוריה, המתגלמת במצב עניינים נתון. מתגבשת בהקשר גזעי, לאומי ומשפחתי נתון וכפוי. היא לופתת את האדם ודורשת בעוצמה רבה נאמנות ומחויבות. כנגדה מתקוממת רוח של יחידיות ויצירתיות שדורשת לעצמה אוטוריטה מוחלטת וחפש גמור. חוליה שאינה מסכימה להתחרז באופן אחיד בשרשרת הדורות. הויה שמבקשת לראות בעצמה מקור שלם וראשוני.

השינוי המכריע בהיסטוריה האישית, מתחולל ביום בו אדם הופך להורה. עם הרך הנולד נולד גם ההורה מחדש. מחולל בקרבו שינוי עמוק בתפיסת ה'אני' אותה מתאר שבייד. הילדים משייכים את ההורה אותם בעל כורחו לקבוצת ההורים ומבליטים בפניו את כפיפותו לרוח התרבותית ממנה הגיע. כשהוא נכנע להדחה הזו ומודה שהוא רואה בילידיו המשך שלו הוא מסכים לקבל למפרע את עצמו כבן לאבותיו וכהמשך שלהם. ההצטרפות הרצונית, המוסכמת, לעבר מצרפת גם את רצון החירות עצמו. מעתה הוא לא רואה בתרבות עוין ואויב אלא מלאות של חומר יצירתי שמזמין פיתוח והמשך חירותי. השיוך התרבותי יוצר חירות מחודשת, עתיקה ועמוסת צבעים ולא חדשה וריקת גוון.

---

[1] אליעזר שבייד, היהודי הבודד והיהדות, פרק א עמ' 17, הוצאת עם עובד 1974.