דרשה על 'הדרשה' של חיים הזז

(פרשנות חסידית צייטלינית שלי שלי כנגד דברים שכתב הפרשן החילוני בארי צימרמן, באתר ארץ אחרת) 

ב'דרשה' העברית מדוברת בשלושה מבטאים-תפקידים שונים. המספר דובר חז"לית נינוחה ורווית תיאורים. ראש ההגנה קוצב את פקודותיו בצברית בוטה וקצרת סבלנות. יודקה, מסתבך בדיבור שאופי טעיותיו מסגיר את מוצאו הרוסי (כשל הזז עצמו). בהמשך דרשתו יודקה חוצב להבות בשפה צחה וברורה ונמלצת, הגוברת על טעויות העולה. ההזדהות העמוקה עם הדברים משחררת את סגור שפתיו, כמו נבואה המתדברת מתוך גרונו. אפשר המתדבר הוא הזז עצמו המביע את דעתו בגילוי לב כזה שאינו מאפשרת דמות המגמגם מרוסיה.

קריאה ראשונית מציגה את ההתנגדות לפסאודו היסטוריה היהודית הפאסיבית: מעגל הייסורים האינסופי של גזירות, עלילות, פרעות, קידוש השם וציפייה למשיח. המעגל מקובל באהבה על היהודים, אך לא על הילדים המבכרים רומנים היסטוריים לועזיים. יודקה מציג משרטט את הפרופיל של היהודי החדש, הציוני, האנטיתזה המוחלטת ליהודי הגלותי. "כובשים וגיבורים, שליטים ואדוני כל המעשים" ולא "ציבור של דווים וסחופים".
קריאה ביקורתית מציגה תמונה מורכבת יותר.

בשם 'יודקה' מובן של 'יהודי' יידישאי וגם אחד מהחברה. נאומו מבקר חריפות את העמדה התורנית אך נקרא 'דרשה'. חורג משתיקתו הכפויה עליו מחמת אופיו, גורלו כעולה ועיסוקו כשומר הוא מוסר הודעה לוועדה. זו כנראה מזכירות של קיבוץ מתהווה או פורום ביטחון סודי שידוע 'לצנועים'. אולם אין זו הודעה אלא נאום יורק אש. מתוכן דבריו נראה כי מאזינים אינם הנמענים המתאימים לו אלא בני הישוב הישן.

יודקה למעשה נקרע בין היהודי לציוני והוא דורש ממאזניו, הציונים, להיקרע בשאלה זו. כ"מבקר מבפנים" נמלטים מפיו תיאורי חיבה עזה לאידיאל המיסטי של הגלות. "היא קדושה, אהובה, אינטימית, קרובה כל כך ללב" אלו דימויים המתאימים לשכינה ומוסבים לפסיכולוגיה ה'לילית' המעוררת אסוציאציה לשדה המינית הפתיינית. השכינה היא אפוא לילית וסודה נגלה לו בשמירות ליליות, בהם העולם כולו מתעורר באופן אחר ורווי אלוהות. היפוך האידיאלים "הצער אידיאלי מהאושר... החלום מהמציאות... האמונה מהשכל הישר וכך עד סוף כל ההפכים" נושא איכות מיסטית ופואטית ידועה.

הסיפור נקטע לפני שיודקה אמר את עיקר ההודעה, כדי שיענה לשאלה זו כל קורא בכוחות עצמו.

חירות ישנה חדשה, או מה עושה ההיסטוריה ליצירתיות

רק אחרי שתודעת היחידות הגאה מתערערת מכיר יהודי בן זמננו כי יהדותו קובעת את זהותו האישית, ובה בשעה זו הוא נעשה בודד. כיצד מתרחש השינוי? זו שאלה שכל אחד משיב עליה בסיפור משלו. [...] זאת מכל מקום אפשר לומר בוודאות כי השינוי גמל על פי רוב בתקופה שבה נעשה אב לילדים שיצאו מגיל ינקות, והוא עומד בפני התפקיד המוטל עליו לחנכם לאנשים. אם הוא מקבל עליו את התפקיד הזה ברצינות הוא יודע ענייניה של חובה ראשונית שאיננה נובעת מזכות אלא קודמת לזכות, ואז הוא משיג כי כשם שאין חייו מסתיימים בו אלא נמשכים בילדיו, גם הוא איננו מתחיל מעצמו אלא ממשיך מה שקיבל מאבותיו. ועוד: שאין הוא יכול להמשיך עצמו בילדיו בלי שימשיך הוא את חיי אבותיו. [...] באותה שעה שואל, איפוא, אדם את עצמו – מי אני כבן לאבותי ומה יש לי ליתן כאב לילדי? וכבר יצא מראיית עצמו בספירה הסגורה של עולמו האישי הוא יודע עכשיו שהניתוק ממשפחה ומעם, מתרבות ומההיסטוריה שולל ממנו חירות אמיתית, יכולת יצירה וערך עצמי. [...] כי יכולת יצירה ניזונה ניזונה ממלאות תרבותית שאדם מקבלה וממשיכה על פי דרכו, וכי ערך עצמי מקורו ביצירה שמקורה חירות.[1]

שבייד פותח את ספרו בווידוי אישי שמיטלטל בסערה של שתי רוחות סותרות. מזה רוח ההיסטוריה, המתגלמת במצב עניינים נתון. מתגבשת בהקשר גזעי, לאומי ומשפחתי נתון וכפוי. היא לופתת את האדם ודורשת בעוצמה רבה נאמנות ומחויבות. כנגדה מתקוממת רוח של יחידיות ויצירתיות שדורשת לעצמה אוטוריטה מוחלטת וחפש גמור. חוליה שאינה מסכימה להתחרז באופן אחיד בשרשרת הדורות. הויה שמבקשת לראות בעצמה מקור שלם וראשוני.

השינוי המכריע בהיסטוריה האישית, מתחולל ביום בו אדם הופך להורה. עם הרך הנולד נולד גם ההורה מחדש. מחולל בקרבו שינוי עמוק בתפיסת ה'אני' אותה מתאר שבייד. הילדים משייכים את ההורה אותם בעל כורחו לקבוצת ההורים ומבליטים בפניו את כפיפותו לרוח התרבותית ממנה הגיע. כשהוא נכנע להדחה הזו ומודה שהוא רואה בילידיו המשך שלו הוא מסכים לקבל למפרע את עצמו כבן לאבותיו וכהמשך שלהם. ההצטרפות הרצונית, המוסכמת, לעבר מצרפת גם את רצון החירות עצמו. מעתה הוא לא רואה בתרבות עוין ואויב אלא מלאות של חומר יצירתי שמזמין פיתוח והמשך חירותי. השיוך התרבותי יוצר חירות מחודשת, עתיקה ועמוסת צבעים ולא חדשה וריקת גוון.

---

[1] אליעזר שבייד, היהודי הבודד והיהדות, פרק א עמ' 17, הוצאת עם עובד 1974.

ומה אומרים המוסלמים?

"כמה מתנות יפות וטובות הרעפתם עלי, חבריי מן המערב!

בשם הקפיטליזם – הפכתם אותי לחמדן,

בשם האינדיווידואליזם ניתקתם אותי ממשפחתי,

בשם האוניברסליזם בזזתם ממני את זהותי,

בשם הרציונאליזם רצחתם לי את אלוהיי,

בשם הפלורליזם מחקתם לי את האמת,

בשם היעילות נטלתם ממני את האנושיות,

בשם הישירות גזלתם ממני את הנימוס,

בשם הבידור רוקנתם לי את המסגד,

בשם הפמיניזם הרסתם לי את נישואי,

בשם הליברליזם הפכתם את בתי לפרוצה,

בשם הקדמה קברתם לי את המסורת,

בשם המדע הכחדתם את כל אגדותיי,

אז בשם כל היקר והקדוש לי בעולם הזה, אני מפציר בכם, חברי מן המערב:

תשמו את המתנות שלכם לעצמכם!"

פרהאד-י-מג'תבא, פיאם-י-אבו, אל-פד'ל, פרוורדינמאה 1361 (ה.ש.)

תרגום ז. מגן

אהרן דוד גורדון ורבי ישראל בעל שם טוב

השאלה היא: 
'אני' שאין לי בעולמי אלא 'אני', 
הרואה את עצמו בחיים תלוש וסמוי מכל העולם הגדול הזה, 
בודד ותוהה בכל העולם הגדול הזה, 
מסוער מכל הצדדים ומכל המעמקים כמוץ מגורן, 
- מה לי בעצם,
לעמקו של דבר ולאמיתו של דבר,
ולעולם הגדול הזה עם כל מה שחי בו והווה בו?
מה 'אני' לו ומה הוא לי?
היש דבר-מה מאחד אותי בעומק הוויתי בו, בעולם הגדול הזה בכללו ובכל פרטיו: באדם, בכל מה שחי והווה?
מאחד כך, שיש בינינו יחס פנימי, נצחי, טמיר ונעלם, כעצם החיים,
יחס של חיים משותפים ויצירה משותפת...
או שמא אין כל זה אלא דמיון כוזב,
שמא 'אני' באמת לא ותר ממין מוץ מסוער מגורן,ואין לי עם כל העולם ואשר בו שום יחסים אחרים, ושום חשבונות אחרים,
מלבד היחס והחשבון של מלחמת הקיום,
ואין לי אלא החיים שאכבוש לי, והעולם שאברא לי?...
אם לא יותר נאה לי, בן אדם תולעה, קצר ימים ושבע רוגז ויותר מחוכם
לחיות את ה'על כרחך אתה חי' הקטן והתפל שלי,
פשוט כפי חיותי, כפי הרצון והיכולת, בלי כל התחכמות תפלה ובלי כל פיוטיות כוזבת, ילדותית, בוראה עולמות תלויים על בלימה, או על פחות מבלימה - על הונאה עצמית לדעת?!"

(אהרון דוד גורדון, האדם והטבע, 1904)

"שמעתי בשם מורי [הבעל שם טוב] בעניין התפילה וכוונתה,
וייחודים,
שצריך לקשר את עצמו בהם,
וידוע שהוא [האדם] עולם קטן,
ובהתעוררות דלמטה יתעוררו למעלה וישפיעו למטה,
עד מדרגתו של זה האדם המכוון זה ומקבל השפעה."

"יכוון בתפילה שמעורר אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וכל הברואים כולם, עליונים ותחתונים, כל העולמות כולם,
ואם כן, באומרו התפילה והשבחים הוא אומר עם כל העולמות ועם כל הנבראים,
כי הוא מעורר האותיות, והאותיות הם החיות של הברואים,
אם כן - אם כולם הוא אומר,
ומעלה כל הנבראים משמים וארץ בכוונה זו,
ועל ידי בני העלייה שמתפללים בכוונה, הם מעוררים גם האותיו של פחותי ערך, וגם הם יוכלו להתפלל יותר בכוונה ובהתלהבות,
ויחזרו למוטב,
והבעל שם טוב גילה זה גם כן ואמר לתלמידיו -
צריך אתה להתפלל אפילו על עוף הפורח המצפצף."

(רבי ישראל בעל שם טוב, עמוד התפילה, סי' פב, פ).

רשע וטוב לו - מלחמת הצוללות­

צדיק ורע לו, רשע וטוב לו - שאלה עתיקת יומין. נוקפת את לבבות כולם, ממשה רבינו בנקרת הצור ועד יהודי פשוט ופטפטן שיושב לידך בנסיעה באוטובוס.

מבחינה מסויימת, ההיסטוריה לפעמים פותרת את המצוקה - בשאלה של זמן. בטווח הקצר לרשע טוב והצדיק ממורמר. בטווח הארוך, הצדיק נשכר וגורל הרשע - מר ונמהר.

אוניית משא בריטית שוקעת לאחר שנפגעה מידי צוללת גרמנית

מערכת הצוללות הייתה מערכה ימית שהתנהלה בעיקר בין גרמניה לבריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הצוללות הופעלו על ידי הצי הגרמני, והיו חידוש טכנולוגי של ממש בקרבות הימיים שנועד להכריע את גורל המערכה באופן דרמטי. הגרמנים תכננו להפיל כל ספינת סחר שתמצא בים ובכך תמנע כל אספקה לאנגליה. מטרת הצוללות הייתה בעיקר להטיל מצור ימי צבאי על בריטניה ובכך לנתק אותה מאספקה צבאית ואף להרעיב את תושביה. בסופו של דבר הביאה לוחמה זו להורדת הערך המוסרי של גרמניה, ועוררה את ארצות הברית להצטרף למלחמה לצד מדינות ההסכמה.

בריטניה לא הצליחה למצוא מענה צבאי יעיל נגד הצוללות שכן התותחים  שעל האוניות לא היו יעילים לאחר שהצוללת צללה אל מתחת למים. הישג משמעותי לבריטים היה פענוח הקודים הגרמניים ובכך לזהות את הצוללות.

פעולת הצוללות הגרמניות גרמה לטיבוען של מאות אוניות. בשנת 1917 לבדה טובעו אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 7.4 טון ובמהלך המלחמה איבדו מדינות ההסכמה ומדינות ניטראליות כ12.5 מיליון טון, לעומת 0.26 למעצמות המרכז. לצי הגרמני אבדו 343 צוללות – כמחצית מהצי.

כיצד הוכרע המלחמה? 

ההסבר הפשוט ביותר הוא התערבותה של ארצות הברית בלחימה באופן שובר שיוויון ומפוצץ קפאון. מדינות המרכז, וגרמניה בפרט  היו מותשים מהלחימה המתמשכת בה לא הושגה הכרעה אמיתית. ההתבוססות במדמת מלחמת החפירות מבטאת באופן אלגורי את אבדן הדרך. ארצות הברית שלחה זרם של כוחות רעננים, צעירים, אוויריים ויעילים שהטו את הכף לטובת מדינות ההסכמה והביאו לניצחונן במלחמה.

מלחמת הצוללות המאיסה את גרמניה על העולם והביאה בסופו של דבר לחיסולה. יש בכך לקח מוסרי מעניין. דווקא דרך הלחימה הלא מוסרית של הגרמנים, של תקיפת אזרחים ואיום בהרעבה, שהקנה לה יתרון אדיר בטווח הקצר, גרם בסופו של דבר למפלתה של גרמניה בהשנאתה על העולם כולו. 

מח של גוי

לקראת יום העצמאות וגם בלי קשר אני מוצא את עצמי קורא דברים של אליעזר בן יהודה. הסגנון המיוחד שלו משלב כתיבה אישית, פובליציסטית, הגותית ומרתקת מאד. 

להגיד על אליעזר בן יהודה שהוא מחיה השפה העברית זה ממש לא מדויק. השפה העברית מעולם לא מתה, היא חייתה בבתי המדרש, בספרייה ואף בעיתונות. [משה לייב לילינהלום כתב כי זמנה של העברית כבר עבר ואין לה שום תפקיד בחיי היהודים, ואם הוא וחבריו עוד כותבים מאמרים בעברית, הוא 'רק מפני שעוד יש בקרב היהודים אנשים שאינים יודעים רוסית ואינם יכולים להשיג על ידי הלשון הרוסית ההשכלה הנדרשת לכל אדם, ולכן אין הסופרים העברים מדקדקים בלשונם ואינם מתאמצים לשפר אותה, והם משתמשים בערבוביה בעברית וארמית ורוסית.] בכל זאת בן יהודה היה המהפכן שהביא את העברית לחיי היהודים ונלחם על השלטתה כשפת דיבור.

בין לבין, כשהוא מתאר את ה'רביים' שלו - כולם תלמידי חכמים שחשפו אותו בצנעה להשכלה ולספרות - הוא מתאר את הרבי השלישי שלו.

מה שיפה בעיני זה התאור שלו של 'הראש הגוי' שעזר לו לחשוב על מדינה כמו שחושבים על מדינה. אני מוצא בו תמצות נהדר של כל הסוגיא במלוא פשטותה ועמקותה:

"זה הרבי השלישי, שהוא פתח לפני השער לענייני המדינות ומסתריהם, והורני מלאכת העיתונות ודרכיה - הוא היה לא יהודי.
וברגשי הכרת טובה עמוקה אני מברך את המקרה,
שברגע חשוב זה בחיי,
בתחילת ההכנה המדינית שלי לפעולתי העתידה, הזדמן הזדמנתי עם 'ראש גוי',
בעל מח פשוט, עם אדם טבעי,
שהוא רואה את הדברים בעולם - כהוויתם,
ולא דרך קרני אור שבורות ונלוזות,
שהדברים נראים בהן לעיני בעלי מוחות העקומים שבראש היהודי הגלותי המפולפל,
אפשר, שאלמלא מקרה זה לא היה רעיון התחיה הלאומית שלנו מתלבש בדעתי בצורה טבעית, פשוטה ועקבית בכל פרטיה."

(אליעזר בן יהודה 1858-1922 מחיה השפה העברית)
http://www.youtube.com/watch?v=2QZ4e3wajQA

בחרנו בחרפה ונקבל מלחמה

[מועתק מתוך דף הפייסבוק של תדהר הירשפלד - בעל המרפאה לרפואה טבעית ביצהר]

לפני שעשה כל צעד צבאי שהוא, בדק אדולף היטלר ימח שמו את השטח.
הוא יזם תרגיל מדיני, פעוט לכאורה.
בצ'כוסלובקיה, בחבל הסודטים, היה אחוז מסויים של דוברי גרמנית. חייהם היו שלווים ואיש לא היצר להם, אבל לפי הוראת הרייך הם החלו לשלוח נציגים שיתלוננו על קיפוח ורדיפות.
היטלר שיחק את תפקידו בהצגה והודיע, כי אין הוא יכול לשבת בחיבוק ידיים כל עוד אזרחים גרמנים סובלים מעבר לגבול, ולכן הוא דורש לקבל לידיו את חבל הסודטים כולו.

זה היה רק מעט אחרי שגרמניה, שהפסידה במלחמת העולם, התחייבה לא לבנות יותר צבא ולא לבוא בדרישות טריטוריאליות.

העולם הגיב בהלם לדרישה של היטלר, ומאידך גיסא התלבט. בסך הכל לא מדובר בדבר גדול. ניתן לו חבל ארץ זה, כך חשבו, הגאווה שלו תינצל מעט והוא יירגע.

'אין בעיה' אמר צ'מברליין, מנהיג העולם החופשי דאז וראש ממשלת בריטניה, 'תקבל. ובתנאי שתחייב - שזה הכל'.

מיד התכנסו שרי החוץ לדון בתנאי הפינוי, אבל היטלר הפתיע: הוא דורש להיכנס לסודטים במצעד נצחון צבאי. רק כך.

שוב היו המומים ממנו, אבל שוב אמרו: נו טוב. מה כבר אפשר לעשות. הוא באמת מאוד מתעקש, האם נצא איתו למלחמה על זה? ניתן לו וזהו.
שוב דרשו שיביטיח: זה ולא עוד. כמובן אמר היטלר, ואז נחתם ההסכם אצלו, במינכן, מפני שהוא לא רצה לצאת מגבולות גרמניה, הוא דרש שהם יבואו אליו, דרישה שגם היא התמלאה.

או אז הופיע נוויל צ'מברליין עם פיסת הנייר הזו המונפת בידו גבוה ואמר את המשפט שנשאר לדראון עולם: 'השגנו שלום בימינו'.

ווינסטון צ'רצ'יל, אז שר המושבות בממשלת בריטניה, היה היחיד שעיקם את פניו נוכח חגיגות השמחה ברחובות.
'בריטניה יכלה לבחור בין חרפה למלחמה', אמר אז את משפטו המפורסם, 'אבל היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה'.

וככה הכל התחיל: מפינוי חבל הסודטים. בכלל לא מהיהודים. סתם עם קטן ובלתי מזיק, שוחר שלום, צנוע וחסר דרישות, שהועמס על עגלות והוגלה מבתיו סתם כי איזה רודן ביקש.
היטלר בחן את העולם וציין לעצמו בסיפוק, כי העולם שתק. נתן למולך את ליטרת הבשר שלו תוך הפניית מבט ושריקה לצדדים. איש לא עמד למען הנרדפים שהוצאו בלא צדק ובין-לילה הפכו לפליטים. אם זהו העולם, אמר היטלר, אפשר פשוט להמשיך.

*

היזידים הם עם קטן שלא מזיק לאף אחד. אין להם דרישות פוליטיות ואין להם אג'נדה, הם בעלי ממשק חיים צנוע ואין להם שום דבר מיוחד לקנות או למכור. סתם עם זקן וקטן החי בנופיו ומעבד את אדמתו, זורע בדמעה ולפעמים אם יש מזל גם קוצר ברינה.
העם הזה גולה עכשיו באלפיו, נודד בהרים. מאות ממנו נטבחים, בנותיו נלקחות בשבי ונאנסות. אנשיו קבורים חיים, שם בהרים הקירחים והגבוהים של כורדיסטאן, והכל בידי חבורה שהחלה גם היא לעשות את מבחנה, איזה מין עולם הוא זה העולם בו אנו חיים.

מבחן דומה עשה החמאס לישראל, וצ'מברליין שלנו, בנימין נתניהו, מניף גם הוא את הממחטה אל על, מבחינתו הוא המנצח. כבר חודשיים שהוא 'מגיב בעוצמה' והחמאס 'סופג מכות קשות'. אילו היה צה"ל מגיב בעוצמה באמת, החמאס היה הופך לאפר בתוך יום.

אבל אין צ'רצ'יל שייטיב לקרוא את התמונה, ואין כלב שיריח את האסון וינבח בזמן: ממינכן עד ירושלים, הצוררים מקדימים אותנו ומשחקים בתמימותנו.

ואותה פיסת נייר עוד מונפת, ואנחנו כמו אז עדיין שקועים בחלום.