[מועתק מתוך דף הפייסבוק של תדהר הירשפלד - בעל המרפאה לרפואה טבעית ביצהר]
לפני שעשה כל צעד צבאי שהוא, בדק אדולף היטלר ימח שמו את השטח.
הוא יזם תרגיל מדיני, פעוט לכאורה.
בצ'כוסלובקיה, בחבל הסודטים, היה אחוז מסויים של דוברי גרמנית. חייהם היו שלווים ואיש לא היצר להם, אבל לפי הוראת הרייך הם החלו לשלוח נציגים שיתלוננו על קיפוח ורדיפות.
היטלר שיחק את תפקידו בהצגה והודיע, כי אין הוא יכול לשבת בחיבוק ידיים כל עוד אזרחים גרמנים סובלים מעבר לגבול, ולכן הוא דורש לקבל לידיו את חבל הסודטים כולו.
זה היה רק מעט אחרי שגרמניה, שהפסידה במלחמת העולם, התחייבה לא לבנות יותר צבא ולא לבוא בדרישות טריטוריאליות.
העולם הגיב בהלם לדרישה של היטלר, ומאידך גיסא התלבט. בסך הכל לא מדובר בדבר גדול. ניתן לו חבל ארץ זה, כך חשבו, הגאווה שלו תינצל מעט והוא יירגע.
'אין בעיה' אמר צ'מברליין, מנהיג העולם החופשי דאז וראש ממשלת בריטניה, 'תקבל. ובתנאי שתחייב - שזה הכל'.
מיד התכנסו שרי החוץ לדון בתנאי הפינוי, אבל היטלר הפתיע: הוא דורש להיכנס לסודטים במצעד נצחון צבאי. רק כך.
שוב היו המומים ממנו, אבל שוב אמרו: נו טוב. מה כבר אפשר לעשות. הוא באמת מאוד מתעקש, האם נצא איתו למלחמה על זה? ניתן לו וזהו.
שוב דרשו שיביטיח: זה ולא עוד. כמובן אמר היטלר, ואז נחתם ההסכם אצלו, במינכן, מפני שהוא לא רצה לצאת מגבולות גרמניה, הוא דרש שהם יבואו אליו, דרישה שגם היא התמלאה.
או אז הופיע נוויל צ'מברליין עם פיסת הנייר הזו המונפת בידו גבוה ואמר את המשפט שנשאר לדראון עולם: 'השגנו שלום בימינו'.
ווינסטון צ'רצ'יל, אז שר המושבות בממשלת בריטניה, היה היחיד שעיקם את פניו נוכח חגיגות השמחה ברחובות.
'בריטניה יכלה לבחור בין חרפה למלחמה', אמר אז את משפטו המפורסם, 'אבל היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה'.
וככה הכל התחיל: מפינוי חבל הסודטים. בכלל לא מהיהודים. סתם עם קטן ובלתי מזיק, שוחר שלום, צנוע וחסר דרישות, שהועמס על עגלות והוגלה מבתיו סתם כי איזה רודן ביקש.
היטלר בחן את העולם וציין לעצמו בסיפוק, כי העולם שתק. נתן למולך את ליטרת הבשר שלו תוך הפניית מבט ושריקה לצדדים. איש לא עמד למען הנרדפים שהוצאו בלא צדק ובין-לילה הפכו לפליטים. אם זהו העולם, אמר היטלר, אפשר פשוט להמשיך.
*
היזידים הם עם קטן שלא מזיק לאף אחד. אין להם דרישות פוליטיות ואין להם אג'נדה, הם בעלי ממשק חיים צנוע ואין להם שום דבר מיוחד לקנות או למכור. סתם עם זקן וקטן החי בנופיו ומעבד את אדמתו, זורע בדמעה ולפעמים אם יש מזל גם קוצר ברינה.
העם הזה גולה עכשיו באלפיו, נודד בהרים. מאות ממנו נטבחים, בנותיו נלקחות בשבי ונאנסות. אנשיו קבורים חיים, שם בהרים הקירחים והגבוהים של כורדיסטאן, והכל בידי חבורה שהחלה גם היא לעשות את מבחנה, איזה מין עולם הוא זה העולם בו אנו חיים.
מבחן דומה עשה החמאס לישראל, וצ'מברליין שלנו, בנימין נתניהו, מניף גם הוא את הממחטה אל על, מבחינתו הוא המנצח. כבר חודשיים שהוא 'מגיב בעוצמה' והחמאס 'סופג מכות קשות'. אילו היה צה"ל מגיב בעוצמה באמת, החמאס היה הופך לאפר בתוך יום.
אבל אין צ'רצ'יל שייטיב לקרוא את התמונה, ואין כלב שיריח את האסון וינבח בזמן: ממינכן עד ירושלים, הצוררים מקדימים אותנו ומשחקים בתמימותנו.
ואותה פיסת נייר עוד מונפת, ואנחנו כמו אז עדיין שקועים בחלום.
לפני שעשה כל צעד צבאי שהוא, בדק אדולף היטלר ימח שמו את השטח.
הוא יזם תרגיל מדיני, פעוט לכאורה.
בצ'כוסלובקיה, בחבל הסודטים, היה אחוז מסויים של דוברי גרמנית. חייהם היו שלווים ואיש לא היצר להם, אבל לפי הוראת הרייך הם החלו לשלוח נציגים שיתלוננו על קיפוח ורדיפות.
היטלר שיחק את תפקידו בהצגה והודיע, כי אין הוא יכול לשבת בחיבוק ידיים כל עוד אזרחים גרמנים סובלים מעבר לגבול, ולכן הוא דורש לקבל לידיו את חבל הסודטים כולו.
זה היה רק מעט אחרי שגרמניה, שהפסידה במלחמת העולם, התחייבה לא לבנות יותר צבא ולא לבוא בדרישות טריטוריאליות.
העולם הגיב בהלם לדרישה של היטלר, ומאידך גיסא התלבט. בסך הכל לא מדובר בדבר גדול. ניתן לו חבל ארץ זה, כך חשבו, הגאווה שלו תינצל מעט והוא יירגע.
'אין בעיה' אמר צ'מברליין, מנהיג העולם החופשי דאז וראש ממשלת בריטניה, 'תקבל. ובתנאי שתחייב - שזה הכל'.
מיד התכנסו שרי החוץ לדון בתנאי הפינוי, אבל היטלר הפתיע: הוא דורש להיכנס לסודטים במצעד נצחון צבאי. רק כך.
שוב היו המומים ממנו, אבל שוב אמרו: נו טוב. מה כבר אפשר לעשות. הוא באמת מאוד מתעקש, האם נצא איתו למלחמה על זה? ניתן לו וזהו.
שוב דרשו שיביטיח: זה ולא עוד. כמובן אמר היטלר, ואז נחתם ההסכם אצלו, במינכן, מפני שהוא לא רצה לצאת מגבולות גרמניה, הוא דרש שהם יבואו אליו, דרישה שגם היא התמלאה.
או אז הופיע נוויל צ'מברליין עם פיסת הנייר הזו המונפת בידו גבוה ואמר את המשפט שנשאר לדראון עולם: 'השגנו שלום בימינו'.
ווינסטון צ'רצ'יל, אז שר המושבות בממשלת בריטניה, היה היחיד שעיקם את פניו נוכח חגיגות השמחה ברחובות.
'בריטניה יכלה לבחור בין חרפה למלחמה', אמר אז את משפטו המפורסם, 'אבל היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה'.
וככה הכל התחיל: מפינוי חבל הסודטים. בכלל לא מהיהודים. סתם עם קטן ובלתי מזיק, שוחר שלום, צנוע וחסר דרישות, שהועמס על עגלות והוגלה מבתיו סתם כי איזה רודן ביקש.
היטלר בחן את העולם וציין לעצמו בסיפוק, כי העולם שתק. נתן למולך את ליטרת הבשר שלו תוך הפניית מבט ושריקה לצדדים. איש לא עמד למען הנרדפים שהוצאו בלא צדק ובין-לילה הפכו לפליטים. אם זהו העולם, אמר היטלר, אפשר פשוט להמשיך.
*
היזידים הם עם קטן שלא מזיק לאף אחד. אין להם דרישות פוליטיות ואין להם אג'נדה, הם בעלי ממשק חיים צנוע ואין להם שום דבר מיוחד לקנות או למכור. סתם עם זקן וקטן החי בנופיו ומעבד את אדמתו, זורע בדמעה ולפעמים אם יש מזל גם קוצר ברינה.
העם הזה גולה עכשיו באלפיו, נודד בהרים. מאות ממנו נטבחים, בנותיו נלקחות בשבי ונאנסות. אנשיו קבורים חיים, שם בהרים הקירחים והגבוהים של כורדיסטאן, והכל בידי חבורה שהחלה גם היא לעשות את מבחנה, איזה מין עולם הוא זה העולם בו אנו חיים.
מבחן דומה עשה החמאס לישראל, וצ'מברליין שלנו, בנימין נתניהו, מניף גם הוא את הממחטה אל על, מבחינתו הוא המנצח. כבר חודשיים שהוא 'מגיב בעוצמה' והחמאס 'סופג מכות קשות'. אילו היה צה"ל מגיב בעוצמה באמת, החמאס היה הופך לאפר בתוך יום.
אבל אין צ'רצ'יל שייטיב לקרוא את התמונה, ואין כלב שיריח את האסון וינבח בזמן: ממינכן עד ירושלים, הצוררים מקדימים אותנו ומשחקים בתמימותנו.
ואותה פיסת נייר עוד מונפת, ואנחנו כמו אז עדיין שקועים בחלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה