אהרן דוד גורדון ורבי ישראל בעל שם טוב

השאלה היא: 
'אני' שאין לי בעולמי אלא 'אני', 
הרואה את עצמו בחיים תלוש וסמוי מכל העולם הגדול הזה, 
בודד ותוהה בכל העולם הגדול הזה, 
מסוער מכל הצדדים ומכל המעמקים כמוץ מגורן, 
- מה לי בעצם,
לעמקו של דבר ולאמיתו של דבר,
ולעולם הגדול הזה עם כל מה שחי בו והווה בו?
מה 'אני' לו ומה הוא לי?
היש דבר-מה מאחד אותי בעומק הוויתי בו, בעולם הגדול הזה בכללו ובכל פרטיו: באדם, בכל מה שחי והווה?
מאחד כך, שיש בינינו יחס פנימי, נצחי, טמיר ונעלם, כעצם החיים,
יחס של חיים משותפים ויצירה משותפת...
או שמא אין כל זה אלא דמיון כוזב,
שמא 'אני' באמת לא ותר ממין מוץ מסוער מגורן,ואין לי עם כל העולם ואשר בו שום יחסים אחרים, ושום חשבונות אחרים,
מלבד היחס והחשבון של מלחמת הקיום,
ואין לי אלא החיים שאכבוש לי, והעולם שאברא לי?...
אם לא יותר נאה לי, בן אדם תולעה, קצר ימים ושבע רוגז ויותר מחוכם
לחיות את ה'על כרחך אתה חי' הקטן והתפל שלי,
פשוט כפי חיותי, כפי הרצון והיכולת, בלי כל התחכמות תפלה ובלי כל פיוטיות כוזבת, ילדותית, בוראה עולמות תלויים על בלימה, או על פחות מבלימה - על הונאה עצמית לדעת?!"

(אהרון דוד גורדון, האדם והטבע, 1904)

"שמעתי בשם מורי [הבעל שם טוב] בעניין התפילה וכוונתה,
וייחודים,
שצריך לקשר את עצמו בהם,
וידוע שהוא [האדם] עולם קטן,
ובהתעוררות דלמטה יתעוררו למעלה וישפיעו למטה,
עד מדרגתו של זה האדם המכוון זה ומקבל השפעה."

"יכוון בתפילה שמעורר אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וכל הברואים כולם, עליונים ותחתונים, כל העולמות כולם,
ואם כן, באומרו התפילה והשבחים הוא אומר עם כל העולמות ועם כל הנבראים,
כי הוא מעורר האותיות, והאותיות הם החיות של הברואים,
אם כן - אם כולם הוא אומר,
ומעלה כל הנבראים משמים וארץ בכוונה זו,
ועל ידי בני העלייה שמתפללים בכוונה, הם מעוררים גם האותיו של פחותי ערך, וגם הם יוכלו להתפלל יותר בכוונה ובהתלהבות,
ויחזרו למוטב,
והבעל שם טוב גילה זה גם כן ואמר לתלמידיו -
צריך אתה להתפלל אפילו על עוף הפורח המצפצף."

(רבי ישראל בעל שם טוב, עמוד התפילה, סי' פב, פ).

רשע וטוב לו - מלחמת הצוללות­

צדיק ורע לו, רשע וטוב לו - שאלה עתיקת יומין. נוקפת את לבבות כולם, ממשה רבינו בנקרת הצור ועד יהודי פשוט ופטפטן שיושב לידך בנסיעה באוטובוס.

מבחינה מסויימת, ההיסטוריה לפעמים פותרת את המצוקה - בשאלה של זמן. בטווח הקצר לרשע טוב והצדיק ממורמר. בטווח הארוך, הצדיק נשכר וגורל הרשע - מר ונמהר.

אוניית משא בריטית שוקעת לאחר שנפגעה מידי צוללת גרמנית

מערכת הצוללות הייתה מערכה ימית שהתנהלה בעיקר בין גרמניה לבריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הצוללות הופעלו על ידי הצי הגרמני, והיו חידוש טכנולוגי של ממש בקרבות הימיים שנועד להכריע את גורל המערכה באופן דרמטי. הגרמנים תכננו להפיל כל ספינת סחר שתמצא בים ובכך תמנע כל אספקה לאנגליה. מטרת הצוללות הייתה בעיקר להטיל מצור ימי צבאי על בריטניה ובכך לנתק אותה מאספקה צבאית ואף להרעיב את תושביה. בסופו של דבר הביאה לוחמה זו להורדת הערך המוסרי של גרמניה, ועוררה את ארצות הברית להצטרף למלחמה לצד מדינות ההסכמה.

בריטניה לא הצליחה למצוא מענה צבאי יעיל נגד הצוללות שכן התותחים  שעל האוניות לא היו יעילים לאחר שהצוללת צללה אל מתחת למים. הישג משמעותי לבריטים היה פענוח הקודים הגרמניים ובכך לזהות את הצוללות.

פעולת הצוללות הגרמניות גרמה לטיבוען של מאות אוניות. בשנת 1917 לבדה טובעו אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 7.4 טון ובמהלך המלחמה איבדו מדינות ההסכמה ומדינות ניטראליות כ12.5 מיליון טון, לעומת 0.26 למעצמות המרכז. לצי הגרמני אבדו 343 צוללות – כמחצית מהצי.

כיצד הוכרע המלחמה? 

ההסבר הפשוט ביותר הוא התערבותה של ארצות הברית בלחימה באופן שובר שיוויון ומפוצץ קפאון. מדינות המרכז, וגרמניה בפרט  היו מותשים מהלחימה המתמשכת בה לא הושגה הכרעה אמיתית. ההתבוססות במדמת מלחמת החפירות מבטאת באופן אלגורי את אבדן הדרך. ארצות הברית שלחה זרם של כוחות רעננים, צעירים, אוויריים ויעילים שהטו את הכף לטובת מדינות ההסכמה והביאו לניצחונן במלחמה.

מלחמת הצוללות המאיסה את גרמניה על העולם והביאה בסופו של דבר לחיסולה. יש בכך לקח מוסרי מעניין. דווקא דרך הלחימה הלא מוסרית של הגרמנים, של תקיפת אזרחים ואיום בהרעבה, שהקנה לה יתרון אדיר בטווח הקצר, גרם בסופו של דבר למפלתה של גרמניה בהשנאתה על העולם כולו. 

מח של גוי

לקראת יום העצמאות וגם בלי קשר אני מוצא את עצמי קורא דברים של אליעזר בן יהודה. הסגנון המיוחד שלו משלב כתיבה אישית, פובליציסטית, הגותית ומרתקת מאד. 

להגיד על אליעזר בן יהודה שהוא מחיה השפה העברית זה ממש לא מדויק. השפה העברית מעולם לא מתה, היא חייתה בבתי המדרש, בספרייה ואף בעיתונות. [משה לייב לילינהלום כתב כי זמנה של העברית כבר עבר ואין לה שום תפקיד בחיי היהודים, ואם הוא וחבריו עוד כותבים מאמרים בעברית, הוא 'רק מפני שעוד יש בקרב היהודים אנשים שאינים יודעים רוסית ואינם יכולים להשיג על ידי הלשון הרוסית ההשכלה הנדרשת לכל אדם, ולכן אין הסופרים העברים מדקדקים בלשונם ואינם מתאמצים לשפר אותה, והם משתמשים בערבוביה בעברית וארמית ורוסית.] בכל זאת בן יהודה היה המהפכן שהביא את העברית לחיי היהודים ונלחם על השלטתה כשפת דיבור.

בין לבין, כשהוא מתאר את ה'רביים' שלו - כולם תלמידי חכמים שחשפו אותו בצנעה להשכלה ולספרות - הוא מתאר את הרבי השלישי שלו.

מה שיפה בעיני זה התאור שלו של 'הראש הגוי' שעזר לו לחשוב על מדינה כמו שחושבים על מדינה. אני מוצא בו תמצות נהדר של כל הסוגיא במלוא פשטותה ועמקותה:

"זה הרבי השלישי, שהוא פתח לפני השער לענייני המדינות ומסתריהם, והורני מלאכת העיתונות ודרכיה - הוא היה לא יהודי.
וברגשי הכרת טובה עמוקה אני מברך את המקרה,
שברגע חשוב זה בחיי,
בתחילת ההכנה המדינית שלי לפעולתי העתידה, הזדמן הזדמנתי עם 'ראש גוי',
בעל מח פשוט, עם אדם טבעי,
שהוא רואה את הדברים בעולם - כהוויתם,
ולא דרך קרני אור שבורות ונלוזות,
שהדברים נראים בהן לעיני בעלי מוחות העקומים שבראש היהודי הגלותי המפולפל,
אפשר, שאלמלא מקרה זה לא היה רעיון התחיה הלאומית שלנו מתלבש בדעתי בצורה טבעית, פשוטה ועקבית בכל פרטיה."

(אליעזר בן יהודה 1858-1922 מחיה השפה העברית)
http://www.youtube.com/watch?v=2QZ4e3wajQA

בחרנו בחרפה ונקבל מלחמה

[מועתק מתוך דף הפייסבוק של תדהר הירשפלד - בעל המרפאה לרפואה טבעית ביצהר]

לפני שעשה כל צעד צבאי שהוא, בדק אדולף היטלר ימח שמו את השטח.
הוא יזם תרגיל מדיני, פעוט לכאורה.
בצ'כוסלובקיה, בחבל הסודטים, היה אחוז מסויים של דוברי גרמנית. חייהם היו שלווים ואיש לא היצר להם, אבל לפי הוראת הרייך הם החלו לשלוח נציגים שיתלוננו על קיפוח ורדיפות.
היטלר שיחק את תפקידו בהצגה והודיע, כי אין הוא יכול לשבת בחיבוק ידיים כל עוד אזרחים גרמנים סובלים מעבר לגבול, ולכן הוא דורש לקבל לידיו את חבל הסודטים כולו.

זה היה רק מעט אחרי שגרמניה, שהפסידה במלחמת העולם, התחייבה לא לבנות יותר צבא ולא לבוא בדרישות טריטוריאליות.

העולם הגיב בהלם לדרישה של היטלר, ומאידך גיסא התלבט. בסך הכל לא מדובר בדבר גדול. ניתן לו חבל ארץ זה, כך חשבו, הגאווה שלו תינצל מעט והוא יירגע.

'אין בעיה' אמר צ'מברליין, מנהיג העולם החופשי דאז וראש ממשלת בריטניה, 'תקבל. ובתנאי שתחייב - שזה הכל'.

מיד התכנסו שרי החוץ לדון בתנאי הפינוי, אבל היטלר הפתיע: הוא דורש להיכנס לסודטים במצעד נצחון צבאי. רק כך.

שוב היו המומים ממנו, אבל שוב אמרו: נו טוב. מה כבר אפשר לעשות. הוא באמת מאוד מתעקש, האם נצא איתו למלחמה על זה? ניתן לו וזהו.
שוב דרשו שיביטיח: זה ולא עוד. כמובן אמר היטלר, ואז נחתם ההסכם אצלו, במינכן, מפני שהוא לא רצה לצאת מגבולות גרמניה, הוא דרש שהם יבואו אליו, דרישה שגם היא התמלאה.

או אז הופיע נוויל צ'מברליין עם פיסת הנייר הזו המונפת בידו גבוה ואמר את המשפט שנשאר לדראון עולם: 'השגנו שלום בימינו'.

ווינסטון צ'רצ'יל, אז שר המושבות בממשלת בריטניה, היה היחיד שעיקם את פניו נוכח חגיגות השמחה ברחובות.
'בריטניה יכלה לבחור בין חרפה למלחמה', אמר אז את משפטו המפורסם, 'אבל היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה'.

וככה הכל התחיל: מפינוי חבל הסודטים. בכלל לא מהיהודים. סתם עם קטן ובלתי מזיק, שוחר שלום, צנוע וחסר דרישות, שהועמס על עגלות והוגלה מבתיו סתם כי איזה רודן ביקש.
היטלר בחן את העולם וציין לעצמו בסיפוק, כי העולם שתק. נתן למולך את ליטרת הבשר שלו תוך הפניית מבט ושריקה לצדדים. איש לא עמד למען הנרדפים שהוצאו בלא צדק ובין-לילה הפכו לפליטים. אם זהו העולם, אמר היטלר, אפשר פשוט להמשיך.

*

היזידים הם עם קטן שלא מזיק לאף אחד. אין להם דרישות פוליטיות ואין להם אג'נדה, הם בעלי ממשק חיים צנוע ואין להם שום דבר מיוחד לקנות או למכור. סתם עם זקן וקטן החי בנופיו ומעבד את אדמתו, זורע בדמעה ולפעמים אם יש מזל גם קוצר ברינה.
העם הזה גולה עכשיו באלפיו, נודד בהרים. מאות ממנו נטבחים, בנותיו נלקחות בשבי ונאנסות. אנשיו קבורים חיים, שם בהרים הקירחים והגבוהים של כורדיסטאן, והכל בידי חבורה שהחלה גם היא לעשות את מבחנה, איזה מין עולם הוא זה העולם בו אנו חיים.

מבחן דומה עשה החמאס לישראל, וצ'מברליין שלנו, בנימין נתניהו, מניף גם הוא את הממחטה אל על, מבחינתו הוא המנצח. כבר חודשיים שהוא 'מגיב בעוצמה' והחמאס 'סופג מכות קשות'. אילו היה צה"ל מגיב בעוצמה באמת, החמאס היה הופך לאפר בתוך יום.

אבל אין צ'רצ'יל שייטיב לקרוא את התמונה, ואין כלב שיריח את האסון וינבח בזמן: ממינכן עד ירושלים, הצוררים מקדימים אותנו ומשחקים בתמימותנו.

ואותה פיסת נייר עוד מונפת, ואנחנו כמו אז עדיין שקועים בחלום.

איך נוהה עדר אחרי טפשות במסווה דמוקרטי?

"ואף על פי שהייתי רוצה להימנע מכל פגיעה מיותרת, בכל זאת אני נוטה להאמין שכל אלה המאמצים את תורת הפיוס נכללים בתיאור שלהלהן:
בעלי עניין שאין לתת בהם אמון,
אמשנים שאינם מסוגלים לראות עקב חולשתם,
אנשים שאינם רוצים לראות בגלל דעותיהם הקדומות,
וקבוצה מסויימת של אנשים מתונים שדעתם על העולם האירופי טובה מכפי שהוא ראוי לה. וזו הקבוצה האחרונה, בגלל שיקול דעת שגוי, תגרום ליבשת יותר אסונות מכל שלוש האחרות."

אני קורא שוב לתומי את 'שכל ישר' של תומס פיין ומוצא שם פסקה על זמנית. תומס פיין מציג את ההתנגדות לפיוס עם בריטניה וחותר לעצמאות אמריקאית. עכשיו נסו להשמיט את המילה 'פיוס' ולהציב במקומה כל ערך אחר - הומניזם, נטורליזם, צמחונות, לאומנות ועוד. ואז תתחילו לעשות חשבון נפש לקראת ימי אלול הממשמשים ובאים.

-------------------
תומאס פֵּיין (באנגלית: Thomas Paine;‏ 29 בינואר 1737 - 8 ביוני 1809) היה פוליטיקאי והוגה דעות מדיני אמריקני ממוצא בריטי. פיין נודע בעיקר בזכות פעולותיו במלחמת העצמאות של ארצות הברית ונחשב לאחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. פיין היה בעל השקפות רדיקליות, והתפרסם בעקבות חוברות שכתב ובהן מתח ביקורת קשה על השלטון הבריטי באמריקה הצפונית ודרש להעניק עצמאות לאזור זה. את הפילוסופיה שלו אפשר למצוא בכתביו דוגמת החוברת "שכל ישר". פיין היה חסיד זכויות האדם ופעל נחרצות בעד משטר רפובליקני ונגד העבדות בארצות הברית. 

זה מה שאני מבקש - עובדות

"ובכן, זה מה שאני מבקש – עובדות. אל תלמד נערים ונערות אלא דבר מלבד עובדות. העובדות לבדן צורך החיים הן. אל תטע דבר זולתן, ועקור כל דבר אחר מן השורש. אתה יכול לעצב את תודעתו של בעל חיים חושב בעזרת עובדות בלבד. שום דבר אחר לא יהיה בו מועיל לגביו. זה העיקרון שלפיו אני מחנך את ילדי שלי, וזה העיקרון שלפיו אני מחנך ילדים אלה. אל תנח ידך מן העובדות, סר!"

המקום שנאמרו בו הדברים האלה היה חדר כיתה, שלא תואר הדר לו, חדר חשוף, חדגוני, מרתפי, ואצבעו הרבועה של הדובר הטעימה את אמרי פיו והדגישה כל משפט בקו שהיה מתווה על שרוולו של המורה.

להטעמה ניתן חיזוק במצחו הרבוע של הדובר, שמראהו כחומה בצורה מיוסדת על גביני עיניו, בעוד שהעיניים נתרווחו להן בקומת המרתף בשתי מאורות אפלות של אותה חומה.

להטעמה ניתן חיזוק בקולו של הדובר שהיה קשוח, יבש ורודני.

להטעמה ניתן חיזוק בשער ראשו של הדובר, שסמר בשולי קדקדו הקרח – שדרת ברושים שנועדה להרחיק את הרוח מן הקרקפת המבהיקה, שכולה זרועה גבשושיות כפני הקרום העליון של עוגת שזיפים, כאילו זר המקום במחסן עובדות זה מהכיל את כולם. עמידתו העיקשת של הדובר, מקטרנו הרבוע, רגליו הרבועות, כתפיו הרבועות, ואף עניבתו, שכמו נתכוונה לתפוס אותו בגרגרתו בחינת עובדה ניצחת – כל אלה נתנו חיזוק להטעמה.

"בחיים האלה איננו צריכים לדבר מלבד עובדות, סר. עובדות ותו לא!"

הדובר והמורה, וכן המבוגר השלישי שנכח באותו מעמד, כולם הרתיעו קמעה לאחוריהם והושיטו מבטיהם על פני המישור הנטוי של הפכים הקטנים, הממתינים בסדר נאה, נוכנים לקלוט את לוגי העובדות שיצקו לתוכם עד שיתמלאו כליל."

(צ'ארלס דיקנס, ימים קשים, הוצ' עם עובד, תל אביב תש"ל.)

זוהי תמצית משנתו האכזרית של  'תומס גרדגריינד, סר. איש המציאות. איש העובדות, המחשב דרכו. אדם הפועל על פי העקרון ששתים ועוד שתיים הן אבע ולא יותר, ושאין טעם לנסות לדבר על ליבו כי ייאות ליותר." העובדות לבדן וכל השאר לא – לא פרשנויות, לא שירים, לא יצירה עצמית. רק הפקרת כל ההון הפנימי לטובת רבבות פרטים חסרי טעם. משל ויתר אדם על כל קומץ חבריו הקרובים בכדי לדעת את שמותיהם של אלפי זרים. עיצוב התודעה אינו הכנעה אלימה בפני נתונים סטטיסטיים, אלא אם כן משמעותו של עיצוב זה היא חילולה וריקונה מכל וכל.

התפאורה הולמת באופן הולם את טיבה של אמת זו, בדיוק כפי שהולמת חיה אכזרית בנפש רכה ומופתעת. 'לא תואר ולא הדר', חדגוני כמו מתמתיקה, חשוף כמו אמת עירומה עד כיעור. מראהו של גרדגריינד הולם את סוג האמת המדעית או התעשייתית אותה הוא מגלם. המצח – חומה בצורה, אין לפרוץ אותה בבליסטראת ההיקש או במהלומת הסברא. העיניים קבורות במאורות אפלות. את העובדות תראינה נכוחה, אך לא את הנוכח למולם. קולו היבש חסר פניות ובשל כח הוא מטיל רודנות קשוחה שאין בה, לדעת עצמה, מאותה חמימות של יצרי שלטון מתלהטים. מה שהופך אותה לאכזרית ומוחלטת עוד יותר.

מה הרציונאל של לימוד היסטוריה אם לא הלעטת נפשו הרכה של התלמיד בעובדות לאין קץ?

אני מורה מתחיל להיסטוריה. לא מורה מתחיל יותר מאשר תלמיד מתחיל. השאלות שהטרידו אותי כתלמיד שבות ומטרידות אותי כעת. כחלק מהעבודה החינוכית וגם בלי להתחבא מאחורי תירוצים צדדיים אני יוצא למסע הזה. אני מבקש להתחקות אחר שורשיה הרוחניים של ההיסטוריה, אם אכן ישנם כאלה. אני מבקשת לנסות ולתהות על תכליתה של ההיסטוריה וקיצה, אם אכן ישנם כאלה. אני מבקש להמשיך ולהשלים את כל מה שגרדגריינד וממשיכי דרכו לא המשיכו בכוונת תחילה.

בזה ובדברים נוספים בדיוק אעסוק בבלוג הזה – מוזמנים להצטרף ולעקוב, אני אשמח לכל תגובה.

ובאשר לחיבורו של דיקנס: 

דיקנס מפנה ברומן את חצי הביקורת החריפים שלו לעבר התועלתנים. פילוסופיה זו הייתה רווחת בתקופתו וג'ון סטיוארט מיל מיל היה המייצג העיקרי שלה. התועלתנות דוגלת בכך שאדם צריך לדאוג רק לתועלתו האישית. הדבר מבוטא ברומן בכך שכאשר גרדגריינד פונה לבִּיצֶר בבקשת רחמים, זה עונה לו שהחינוך שקיבל הוא חינוך לאנוכיות. דיקנס נחרד מהאנוכיות שבוטאה בפילוסופיה זו בשילוב עם הקפיטליזם, חינוך הילדים והתעשייה. פילוסופיה זו גרמה לבוז ולניכור בין בעלי המפעלים לעובדיהם, החינוך גרם לצעירים להזניח את הדמיון ולשים דגש, כאמור, רק על עובדות.

ג'ון סטיוארט מיל חונך בצורה קפדנית בדומה ללואיזה גרדגריינד (גיבורת הרומן). לימודיו כללו תרגול אנליטי, לוגי, מתמטי וסטטיסטי. בשנות העשרים לחייו סבל מיל מהתמוטטות עצבים, כשהוא מותש רגשית בגלל החינוך הקשוח שקיבל מאביו. גם לואיזה עוברת ברומן תהליך דומה - בסוף הסיפור היא אינה מסוגלת להביע את רגשותיה ושוקעת בדיכאון כתוצאה מהחינוך שקיבלה מאביה.